ה"תספורת" של ימי קדם
"תספורת" היא כבר מזמן לא רק מושג הלקוח מעולם הטיפוח והיופי. על השיח הציבורי השתלטה המילה הזו בהשאלה, כשמשמעותה החדשה היא הסדר נושים בו צד אחד, הלווה, מגיע להסכם עם המלווה, על ויתור על חלק מהחוב, תמורת פריעת שאר ההלוואה. הקיצוץ בגובה החוב, הוא התספורת המפורסמת. הסדר כזה מותיר מאחוריו, בעל חוב היוצא נפסד, מתוסכל וזועם ועם תחושות קשות כלפי החייב, מה גם, שאין בידו בדרך כלל ערובה טובה כי לאחר התספורת יעלה בידו לקבל את יתרת החוב.
תספורת מאז ולתמיד
גולדהמר ייעוץ עסקי – על "תספורת" נוסח ימי קדם שלא במפתיע, הסדר פיננסי מסוג "תספורת" אינו המצאה של העולם המודרני. הוא מופיע כבר במקורותינו, אך, להבדיל, שם כולם מקבלים אותו תחת ההבנה כי הוא מיטיב עם כולם, ואין כפייה תחת לחץ של צד אחד על משנהו. בעולם הישן ההסדר הזה היה מיושם תחת חוקי שנת השמיטה.
"שנת השמיטה" שהחלה בראש השנה האחרון, היא השנה השביעית המחזורית, החל מהעת שבני ישראל התיישבו בארץ. כחלק ממצוות התורה, קיבל על עצמו העם היהודי שלא לעבד את הקרקע, ופירות הקרקע והתנובה שהאדמה מניבה הם הפקר ועל כן יכול כל אחד ליהנות מהם, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ….שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", וכפי שצוין התנובה היא ברת רשות לכול אחד, "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". יחד עם שמיטת הקרקע, נשמטו בשנה השביעית גם החובות.
לשמוט או לשלוט
שמיטה אי סוג של איבוד שליטה. אדם צריך להיות מסוגל להרפות מהשליטה שלו בבעל חוב וברכושו כדי לקיים את מצוות שמיטה. חשוב להבין, כי הסדרים אילו לא נכפו על הכוחות המסחריים שהשתתפו בשוק הסחורות והעסקאות, חקלאים, מלווים, משקי בית וכדומה, אלא התקבלו בהסכמה חברתית, תוך קבלת הציווי מהתורה, אך עם זאת תוך הבנה והכרה בערך של מצוות השמיטה – צמצום הפערים הכלכליים בין שכבות האוכלוסייה, צריבת התודעה אצל היחיד על ערכה של החמלה, מתן הזדמנות לאחר להתרומם שוב ולצמצם את הפער אל מול השכבות המוחלשות בחברה.
שמוט לי ואשמוט לך
הרעיון החברתי של שמיטת חובות קיים לא רק ביהדות אלא מצוי היה גם בתרבויות אחרות, ולאחרונה קנה לו חסידים גם אצל הוגים ומנהיגים חברתיים, השואפים לצמצם את הפערים בחברה כאינטרס של כל השכבות, ובכללן השכבות החדשות המעוניינות שהסדר החברתי יישאר על כנו. בהקשר זה לא צריך להפליג רחוק. מספיק שנזכר בתהליכים שעברו על החברות האזרחיות בברית המועצות לשעבר או במזרח גרמניה לשעבר. התומכים בכך, חשים כי משהו בהסדרים החברתיים שלנו לא מתנהל כשורה.
איזהו עשיר? השמח בחלקו הגדל על חשבון חלקם של העניים
תומס פיקטי, הכלכלן הצרפתי שסיכם את נתוני ההכנסות ואי השוויון במדינות רבות משך תקופה של יותר מ-100 שנה. טוען כי אי השוויון היה גבוה בעבר, הצטמצם תקופת מה, אך כעת העשירים מצליחים לצבור הון ורכוש בקצב גבוה יותר, כך שאי השוויון הולך וגדל.
הוא מכנה זאת "עיבוי עושר", כך במשך הזמן ריכוז העושר בידי שכבה אחת מגביר את אי השוויון ומנציח את השכבות המוחלשות באוכלוסייה.
יש לך חוב למכירה?
ואם נדמה לכם שרעיון השמיטה הוא לא מעשי במקרה הטוב, או הזוי ותלוש מהמציאות, באמריקה כבר קמה תנועה אשר אוספת כספים מהחברים בה והיא קונה בהם חובות של חייבים חדלי פירעון בסכומים דלים, בדיוק כמו שחברות קונות נכסים שנרכשו לפני המשבר בהלוואות "נון ריקורס" וכעת נכסים אילו מוצעים בסכומים מופחתים באופן ניכר.
בשנת השמיטה, נמחקים גם חובות כספיים שמועד פירעונם הגיע, בדיוק כמו בתספורת שלנו כיום, אך להבדיל, כאן המחיקה היא מתוך הסדר שמוסכם על דעת המלווים והלווים, הסכמה חברתית הבאה לתת הזדמנות לכל אותם שכורעים תחת נטל ההלוואות ולא רואים או לא מאמינים כי יוכלו יום אחד להתאושש.
קל להדחיק זאת, ולהלין על בעל החוב, תכנון לא נכון, תוכנית עסקית לא נכונה, ניהול תזרים מזומנים גרוע ועוד ועוד, אך מה יותר קרוב לנו מעצמנו, ובשנים האחרונות אנחנו עדים לכל אותם הסדרי חוב, של חברות ענק ושועי המשק, שעליהם נאמר, מי פילל ומי מילל.
שנת היובל – פריש מיש כלכלי
ובסיפא של הדברים, "שנת היובל" היא השנה ה- 50 שבאה לאחר שבעה מחזורים של שנות שמיטה. בשנה זו היו משתחררים כל העבדים והנחלות היו חוזרות לבעליהן המקוריים. החזרת הקרקע, משאב מוגבל ובעל ערך, לבעליה המקוריים, בנוסף לשמיטת החובות הכספיים, תרמה לאותו צדק חלוקתי של משאבים ולאיזון כלכלי חברתי.
הקפיטליזם מושל בכיפה
אל מול החזון הכלכלי-חברתי שהציבה שנת השמיטה, גם בימים קדומים יותר נעמדו ערכים של אינדיבידואליזם ושאיפה ליושר ולעושר. הדורות הלכו ופחתו, הלווים היו לווים סמוך לשנת השמיטה, מתוך ידיעה שחובותיהם יישמטו, ואילו בעלי ההון שהבינו את התרגיל, סרבו להלוות. על הרקע הזה, נאלץ הלל הזקן לתקן את תקנת הפרוזבול. הסדר זה שתיקן הילל בהיותו נשיא הסנהדרין, נועד להבטיח שבית הדין ייכנס לנעלי המלווה בשנת השמיטה וינהל את החוב במקומו, כדי שהחוב לא יישמט ויוחזר לבעליו.
